אל תשליכונו בעת ילדות ונערות

לא מרפאים תחושות עמוקות של מי שחש ששכחו וזנחו אותו רק ב"חזרה לשיגרה" ושיחה ספוראדית עם מחנך או יועץ. השיגרה חשובה והכרחית אך רק אם בתוכה, כמעשה שיגרה, נשזרים מרחבים ותהליכים מובנים של הקשבה ושיח. לא רק לשגרת לימודים זקוקים התלמידים, יותר מכל הם זקוקים לשגרות מובנות כחלק מחיי היום יום בבתי הספר בהן מרחבים של הקשבה ושיח בהם יוכלו לבטא את חרדתם ותסכולם ושיהוו עבורם מקום בטוח ותומך. זאת חובתנו ואחריותנו "ההורית", לא מאוחר מלעשות כך.

החל מראשון לספטמבר השנה פתוחים בתי הספר באופן מלא לכלל התלמידים בכל הגילאים וזאת לאחר שנה וחצי לערך בה רוב רובה של הלמידה התקיימה כלמידה מרחוק – רחוק מבתי הספר ומבני הגיל ורחוקים מהצוותים החינוכיים.

החל מתחילתה של שנת הלימודים הנוכחית מוצאים עצמם מנהלי מוסדות חינוך וצוותים חינוכיים למול מציאות אותה לא הכירו בימים של טרום קורונה: אירועי אלימות רבים מבעבר וברמות חומרה ואכזריות שלא היו בשנים קודמות, ביטויים רבים, חוזרים ונישנים של שבירת כללי המשחק, חוסר נכונות לקבלת סמכות המבוגרים, וניכור ההולך ומעמיק בין הילדים ובני הנוער לבין סביבת המבוגרים. כל אלו אינן תופעות והתנהגויות חדשות או לא מוכרות, אך תדירותן, היקפן ועוצמתן גבוהה הרבה יותר.

יש המייחסים כל זאת לתקופה הארוכה בה התקיימה הלמידה מרחוק באמצעות פלטפורמות אינטרנט כאלו ואחרות, ובמהלכה "שכחו" הילדים ובני הנוער את נורמות ההתנהגות אותם הכירו ובהתאם להם פעלו. כאילו "הקיאו" בני הנוער והילדים מתוכם את כללי המסגרת החינוכית ונורמות ההתנהגות שבמידה לא מועטה היו מופנמות בתוכם.

ברצוני לטעון כי לא זו הסיבה העיקרית למציאות הנוכחית בבתי הספר. הילדים ובני הנוער בהתנהגותם, אומרים לנו: נטשתם אותנו, הפקרתם אותנו תקופה ארוכה, אנחנו מבינים שגם לכם היה קשה עם מגפת הקורונה, אך תפקידכם כמבוגרים המופקדים גם על רווחתנו הרגשית היה לדאוג לנו ולצרכינו. לימדתם אותנו לדאוג ולגלות אחריות ואמפתיה לאנשים בגיל הזהב בקהילותינו "אל תשליכונו לעת זיקנה" שיננתם לנו שוב ושוב. אך ברגע האמת, בשעת המבחן השלכתם וזנחתם אותנו זאת ועוד אומרים לנו תלמידי בתי הספר, בדרכם, ומתוך תסכולם וחרדתם.

לא מרפאים תחושות עמוקות של מי שחש ששכחו וזנחו אותו רק ב"חזרה לשיגרה" ושיחה ספוראדית עם מחנך או יועץ. השיגרה חשובה והכרחית אך רק אם בתוכה, כמעשה שיגרה, נשזרים מרחבים ותהליכים מובנים של הקשבה ושיח. לא רק לשגרת לימודים זקוקים התלמידים, יותר מכל הם זקוקים לשגרות מובנות כחלק מחיי היום יום בבתי הספר בהן מרחבים של הקשבה ושיח בהם יוכלו לבטא את חרדתם ותסכולם ושיהוו עבורם מקום בטוח ותומך. זאת חובתנו ואחריותנו "ההורית", לא מאוחר מלעשות כך.

יתכן שלנוכח גל האומיקרון הפוקד אותנו, לא יהיה מנוס ממעבר ללמידה מרחוק, באופן חלקי או מלא. אסור שזו תיעשה במתכונת של הגלים הקודמים – למידה מרחוק והשגחה רגשית גם כן מרחוק. כל מהלך של פגיעה בלמידה המלאה בבתי הספר חייב לכלול גם החזקה רגשית הקשבה ושיח פנים אל פנים, לא כמעשה חלוצי ואילתורי של מחנך או מחנכת יזמיים אלא כשגרת הפעולה של בתי הספר.

"הדברים נעשים במקומות להם מייחסים חשיבות ואליהם מפנים את המשאבים".

כיצד יבוא לידי ביטוי ייחוס החשיבות והפניית המשאבים להחזקה הרגשית להקשבה ולשיח במפגש פנים אל פנים? ראשית דבר יש להשפיע על התודעה בתוכה ועל פיה פועלים הצוותים החינוכיים בבתי הספר. על מנת להשפיע על התודעה, צריכים ראשי מערכת החינוך – שרת החינוך ומנכ"לית המשרד בשילוב ידיים עם ראשי הרשויות, להצהיר ולומר כי ההחזקה הרגשית הינה המשימה העיקרית של מערכת החינוך וכי מכלול המשאבים ופעולות בתי הספר צריכות להיגזר ולתמוך במשימה עיקרית זו. עליהם לומר בקול וללא חת למנהלים, לצוותים החינוכיים ולהורים כי הם מצפים ומנחים כי עיקר זמנם של הצוותים החינוכיים יוקדש להחזקה הרגשית, גם אם על חשבון "הלימודים". ללא הקשבה ושיח ועיבוד התחושות על נטישה והזנחה לא תוכל להתקיים למידה עמוקה ובעלת משמעות.

האם הצוותים החינוכיים ערוכים להתמקדות בהחזקה הרגשית של התלמידים? התשובה היא כי ברובם הגדול הם אינם ערוכים לכך. על מנת שיהיו ערוכים יש להציף את בתי הספר באנשי מקצוע מתחומי הטיפול הרגשי – פסיכולוגים ועובדים סוציאליים בעיקר, אשר יעזרו למחנכים ולמורים לעבד את החוויות והרגשות שלהם (כאנשי חינוך, כהורים, כבנים להורים מבוגרים) לנוכח מגפת הקורונה וידריכו אותם כיצד לפעול למען ההחזקה הרגשית של תלמידיהם. על משרד החינוך, בתאום ושותפות עם ראשי הרשויות, להעלות את ההחזקה הרגשית ההקשבה והשיח פנים אל פנים לראש סדר החשיבות בעשייה החינוכית של בתי הספר.

על המשרד לעשות כך באופן שמייצר הלימה בין ההצהרות למעשים: לומר כי ההחזקה הרגשית הינה החשובה ביותר ואליה להפנות את מירב המשאבים. ולאחר שעשו כך, על ראשי משרד החינוך להרפות במידה רבה מאחיזתם ושליטתם "במעשה החינוכי" היומיומי בבתי הספר ולאפשר למנהלים ולצוותים החינוכיים לפעול מתוך ובהקשר המקומי הייחודי של בית ספרם.

ובמידה וראשי משרד החינוך לא יעשו כך – על ראשי הרשויות ומנהלי בתי הספר לייצר את התנועה והמהלך מלמטה למעלה.